פעם היתה ילדה קטנה וחמודה שגרה בבקתה עם אמה, וביתן היה מלא חמימות וצחוק עדין. לא רחוק משם גרה סבתה הזקנה, שליבה גדש אהבה לנכדתה. כל ביקור הביא אוצרות — צעצועים שעוררו פלא, מתנות עטופות בחיבה, כל אחת סמל לאהבתה הבלתי נגמרת.
יום אחד חזרה הסבתא מהשוק, ידיה המקומטות אוחזות כובע ומעיל אדומים. כשראתה אותם הילדה, עיניה הבריקו משמחה טהורה. היא לבשה אותם בכל מקום, והבד האדום הפך לחלק ממנה ממש. כך קיבלה את שמה כיפה אדומה.
בוקר אחד נשמע קול אמה, מלא אהבה ודאגה כאחד:
«בואי, כיפה אדומה. אני רוצה שתיקחי את העוגות האלה, את החמאה ואת צנצנת הדבש לסבתא. הישארי על השביל עד שתגיעי לבקתה שלה. אל תרוצי, שמא תיפלי ותשברי את הצנצנת, ואז סבתא העלובה לא תקבל דבש.»
«כן, אמא,» אמרה כיפה אדומה הקטנה, אצבעותיה הקטנות קושרות את הכובע והמעיל האדומים בזהירות. היא לקחה את הסל על זרועה, חשה את כובד האהבה שבו, ונישקה לאמה לשלום, חיבוקן מחזיק הבטחות שלא נאמרו.
והיא יצאה לדרכה דרך היער, ליבה קל ומלא מטרה.

בעודה הולכת על השביל ואור הבוקר מסתנן דרך העלים, פגשה זאב. עיניו הכילו משהו שלא יכלה לנקוב בשמו, אך ליבה התמים ראה רק יצור יער נוסף. היא לא ידעה שזו חיה רעה, ולכן לא פחדה כלל.
«יום טוב, כיפה אדומה,» אמר הזאב, קולו חלק כמשי.
«בוקר טוב, אדוני,» אמרה היא, קולה בהיר ומלא אמון.
«לאן את הולכת כל כך מוקדם, כיפה אדומה?» שאל, סקרנותו מסתירה כוונות אפלות.
«אני הולכת לסבתא שלי, אדוני,» אמרה הילדה הקטנה, פניה זוהרים מציפייה. «אמא אפתה היום, ואני מביאה לסבתא עוגות וחמאה וצנצנת דבש.»
«איפה היא גרה?» שאל הזאב, רעבונו הולך וגדל.
«כחצי מייל משם ביער. הבקתה עומדת מתחת לאלון גדול, ויש שם שיחי אגוזים בקרבת מקום.»

«אולי אבוא לבקר אותה פעם,» אמר הזאב בשוויון נפש, אף שמחשבותיו רצו בתוכניות אפלות.
בליבו חשב: «לו רק לא היו אותם חוטבי העצים הטרדנים בסביבה, הייתי בולע אותך בנגיסה אחת! אבל אולי עדיין תהיה לי הזדמנות.»
הוא טייל לצידה, נוכחותו מטילה צל בלתי נראה על תמימותה.
«היי, כיפה אדומה,» אמר, מצביע בהתלהבות מזויפת. «תסתכלי על הפרחים היפים האלה שם! את לא רוצה לעצור ולקטוף קצת? את הולכת כל כך ברצינות, כאילו את בדרך לבית הספר. בואי, תראי כמה יפה כאן ביער.»

כיפה אדומה הביטה סביבה, וליבה התמלא עונג למראה פרחי הבר הרוקדים ברוח.
«סבתא תשמח לקבל את הפרחים האלה,» חשבה, ומחשבותיה התמלאו בתמונת חיוכה הכפוי של סבתא. «עוד מוקדם, אוכל לקטוף פרחים ועדיין להגיע הביתה בזמן.»
בשמחתה להביא אושר, שכחה שאמה אמרה לה להישאר על השביל. היא עזבה אותו לקטוף פרחים כמה צעדים הצידה, ידיה הקטנות מושטות אל היופי.
אז ראתה יפים עוד יותר קצת יותר רחוק, צבעיהם קוראים לה כמו לחישות. וכך שוטטה, כל צעד מוביל אותה עמוק יותר ביער, עד שאבדה בים של ירוק, סלה של פרחים הולך וגדל אך דרכה לבטחון הולכת ומתעמעמת.

בינתיים רץ הזאב על השביל, כפותיו דופקות בדחיפות וברעב. הוא הגיע לבית הסבתא הזקנה ודפק על הדלת, דפיקותיו מהדהדות בחוסר סבלנות.
דפק, דפק, דפק!
לא היתה תשובה. הסבתא יצאה לאסוף גרגרי מים מהנחל, ידיה העדינות עסוקות במתנות הטבע, ועדיין לא חזרה הביתה.
הזאב דפק שלוש פעמים, כל דפיקה חזקה מקודמתה, ואז דחף את הדלת ונכנס פנימה, נוכחותו מחללת את המקלט השקט.
שם, בראש המיטה, תלה אחד מכובעי הסבתא, רך ובלוי מאהבה. הוא חבש אותו ומשך אותו מטה על אוזניו, הבד מרגיש זר על פרוותו הגסה. ואז נכנס למיטה, גופו ממלא מקום שנועד לעדינות.

כל הזמן הזה עדיין קטפה כיפה אדומה פרחים, ליבה מלא בשמחה שתביא. לבסוף היו לה פרחים כמה שידיה יכלו להחזיק, זר של יופי פרוע. אז מצאה את דרכה חזרה לשביל, צעדיה מתמהרים, והלכה מהר עד שהגיעה לבקתת סבתא, ליבה פועם מציפייה.
גם היא דפקה על הדלת, אגרופיה הקטנים משמיעים קולות רכים.
«מי שם?» שאל הזאב, מנסה לדבר כמו הסבתא, אך קולו היה כה גס ועמוק עד שליבה של כיפה אדומה דילג פעימה, ורטט קל של אי נוחות עבר בה.
אז חשבה, דאגה שוטפת אותה כגל עדין: «לסבתא העלובה בוודאי יש הצטננות רעה.»
ולכן ענתה, קולה נושא דאגה ואהבה כאחד: «זאת אני, כיפה אדומה. הבאתי לך עוגות וחמאה וצנצנת דבש.»
«משכי את הבריח, והדלת תיפתח,» אמר הזאב, מילותיו מסתירות סכנה מאחורי חמימות מזויפת.
כיפה אדומה הקטנה משכה את הבריח והדלת נפתחה לרווחה. היא נכנסה פנימה, צועדת אל צללים שעדיין לא הבינה.

שם במיטה שכבה סבתא שלה, כך חשבה, אף שמשהו הרגיש לא בסדר באוויר. הזאב משך את השמיכה למעלה כך שיכלה לראות רק את ראשו. הוא משך את כובע הלילה כמה שיכול על פניו, אך עיניו הגדולות הבריקו החוצה, זוהרן הצהוב מגלה את המרמה.
כיפה אדומה הניחה את הסל על השולחן, תנועותיה זהירות, ליבה מתחיל לחוש שמשהו אינו כשורה. ואז ניגשה לצד המיטה, כל צעד נמדד עם אי ודאות גוברת.
«אוי, סבתא,» אמרה, קולה רועד מעט, «איזה עיניים גדולות יש לך!»
«כדי לראות אותך טוב יותר, יקירתי, כדי לראות אותך טוב יותר,» אמר הזאב, מילותיו נוטפות עדינות מזויפת.
«וסבתא, איזה אוזניים גדולות יש לך!» המשיכה, פחדה הולך וגדל.
«כדי לשמוע אותך טוב יותר, יקירתי, כדי לשמוע אותך טוב יותר!» ענה, קולו הולך ומתגסה.
«ואיזה שיניים חדות יש לך!» לחשה, קולה בקושי נשמע, גופה מתחיל לרעוד.
«כדי לאכול אותך!» אמר הזאב, קופץ מהמיטה, טבעו האמיתי נחשף ברגע מבעית.

הוא כמעט אכל את כיפה אדומה העלובה בנגיסה אחת, לסתותיו נפתחות לרווחה, דמותה הקטנה קפואה מאימה. אך באותו רגע נפתחה הדלת לרווחה וחוטבי העצים פרצו פנימה, נוכחותם החזקה ממלאת את החדר בתקווה.
מבוהל מהמראה, התנדנד הזאב לרגע, ביטחונו התנפץ, ונפל על הרצפה, אך מיד קם ורץ החוצה מהדלת ולא נראה עוד, צלו נעלם ביער.
כיפה אדומה מיהרה אל סבתא, חיבוקן מלא הקלה ואהבה, דמעות הכרה זולגות על פניהן. היא הודתה לחוטבי העצים, קולה חנוק מרגש, ומאז ועד עולם זכרה את עצת אמה החכמה, נושאת אותה כשיעור יקר בליבה. היא נשארה על השביל לבית סבתא, כל צעד הבטחה שנשמרת.
ודבר אחד תוכלו להיות בטוחים בו — כיפה אדומה לא עצרה עוד ביער לדבר עם זאב, אמונה שלה מחוסנת בחוכמה, תמימותה שמורה בזיכרון אותו יום.