נסיך הצפרדע

מזמן, בממלכה שהוקפה ביער ירוק וקסום, חיה נסיכה סקרנית שיופיה זרח יותר מהשמש.

באותו רגע נשמע קול עדין: «למה את עצובה, נסיכה? אני בטוח שנוכל לפתור את זה ביחד.»
היא הסתכלה סביב ובחרדה ראתה צפרדע קטנה מציצה מהמים. «האם זה אתה, צפרדע קטנה?» שאלה בתדהמה. «אני עצובה כי הכדור הזהוב שלי נפל לתוך המעיין ואני לא יכולה להוציא אותו.» הצפרדע הביטה בה בעיניים ידידותיות ואמרה: «אל תדאגי, אני יכולה לעזור! אבל אני רוצה להיות החברה שלך ולהיות חלק מהעולם שלך. אשמח לשבת ליד השולחן שלך, לאכול ולשתות איתך, ולגור בגן היפה שלך. האם תבטיחי לי את זה?» הנסיכה, שחשבה רק על הכדור שלה, הסכימה בהתלהבות. «כן, אני מבטיחה!» אמרה, ולבה קיווה שהצפרדע תוכל לעזור לה.

בקפיצה שמחה צללה הצפרדע אל תוך המים הנוצצים והיעלמה מתחת לפני השטח. רגעים ספורים לאחר מכן היא צפה עם הכדור הזהוב בפיה וגלגלה אותו בעדינות על הדשא. הנסיכה, מאושרת מאוד, הרימה את הצעצוע האהוב עליה ובהתרגשותה שכחה את הבטחתה ורצה הביתה במהירות האפשרית. הצפרדע קראה אחריה: «רגע, נסיכה! אני לא יכולה לזוז מהר כמוך!» אבל היא כבר הייתה רחוק, ולבה קל מאושר. היא לא הבינה שקיום הבטחות הוא הרפתקה בפני עצמה, וכל הבטחה שניתנת היא גשר למשהו נפלא.

למחרת, כשהמשפחה המלכותית ישבה יחד ליד שולחן האוכל המפואר ונהנתה מסעודה על צלחות וכוסות זהב, נשמע קול רך ומקצבי מהמדרגות השיש — פלש-פלש, פלש-פלש. זו הייתה הצפרדע, שמצעדת לעבר הטירה. היא דפקה בעדינות על הדלת וקראה: «בתו הצעירה של המלך, פתחי את הדלת ותני לי להיכנס!» הנסיכה עצרה, נזכרת בהבטחתה. היא הרגישה קצת לא בטוחה, אבל ידעה שכל חוויה חדשה, גם אם מפתיעה, יכולה להוביל למשהו נפלא.

הנסיכה הלכה לדלת והציצה החוצה. כשראתה את הצפרדע נדהמה וסגרה את הדלת במהירות, ולבה פעם בחוזקה. «ילדתי, מה מטריד אותך?» שאל המלך, אביה, כשהבחין בהיסוסה. «האם ראית משהו מפחיד?» «לא, אבא,» ענתה, מנסה לייצב את קולה, «זה לא ענק, אלא הצפרדע שפגשתי במעיין. היא עזרה לי להוציא את הכדור הזהוב שלי, והבטחתי לה שתוכל להיות החברה שלי, לשבת איתי, לאכול איתי ולגור בגן שלי. אבל מעולם לא חשבתי שהיא באמת תבוא.» המלך, חכם ועדין, חייך ואמר: «ילדתי היקרה, כל הבטחה משקפת את אופייך. כשאת עומדת בדבריך, זה מראה את כוחך ויושרך. עליך לקבל אותה בברכה ולעמוד במה שאמרת.»

כששמעה שוב את הדפיקה העדינה של הצפרדע, לקחה הנסיכה נשימה עמוקה ופתחה את הדלת, ומזמינה אותה להיכנס. הצפרדע קפצה בשמחה ליד כיסאה. «הרימי אותי לידך,» אמרה, קולה מלא תקווה. היא היססה, אבל המלך הזכיר לה: «הבטחה שמקיימים היא מתנה שמשתפים בה, ילדתי. הרימי אותה, כי כך אמרת.» הנסיכה הרימה בעדינות את הצפרדע והניחה אותה על הכיסא שלידה. היא הבינה שאומץ אינו רק עמידה מול פחד, אלא גם קבלת הבלתי צפוי בלב פתוח.

הצפרדע, שישבה עכשיו ליד הנסיכה, ביקשה צלחת וכוס זהב, בדיוק כמו שלה. למרות שהרגישה קצת לא בנוח, היא נזכרה בהבטחתה ובמה שהצפרדע עשתה עבורה. בזמן שאכלו ושתו יחד, היא החלה להבין שפתיחות לחברויות וחוויות חדשות מעשירה את עולמה בדרכים מפתיעות. כשהצפרדע אמרה לבסוף: «אני עייפה עכשיו. בבקשה, תני לי לנוח בגן היפה שלך תחת שמי הכוכבים, כפי שהבטחת.» הנסיכה היססה, אבל אז טבעה הנכבדת שלה גברה. קיום ההבטחה היה חלק ממי שהיא — כוח המחויבות ויופי האמון.

למרות שהרגישה קצת לא בנוח, הנסיכה נשאה בעדינות את הצפרדע החוצה לגן שלה ומצאה מקום שקט ומוצל תחת שמי הירח.
כשהניחה אותה, הבינה שקיום הבטחתה הביא לה תחושת שלווה.
אביה, שצפה מחלון הטירה, חייך בגאווה, בידעו שבתו לומדת את הקסם האמיתי של יושר וטוב לב.

הנסיכה, נחושה לעמוד בדבריה, הניחה את הצפרדע במקום קריר ונוח בגן שלה. אבל הצפרדע, שרצתה לנוח ליד הפרחים, אמרה: «אני עדיין עייפה. בבקשה העבירי אותי למקום המוצל הזה שם.» למרות שהרגישה קצת מתוסכלת, לקחה הנסיכה נשימה עמוקה והעבירה אותה בעדינות, מבינה שסבלנות והבנה הן גם חלק מההבטחות שאנחנו שומרים.

בזמן שעמדה שם, דמעה של תסכול עלתה בעינה, אבל היא מחתה אותה, מזכירה לעצמה שכל אתגר מלמד שיעור יקר. פתאום, בסחרחורת של אור נוצץ, הצפרדע הפכה לנסיך יפה תואר. «אל תבכי, נסיכה,» אמר בעדינות. «האומץ והמחויבות שלך שברו קסם חזק. קוסמת רשעה קיללה אותי לחיות כצפרדע עד שמישהי כמוך, עם לב אמיתי ואכפתי, תקיים לי את הבטחתה. שחררת אותי, ועכשיו אני עצמי שוב.» הגן סביבם נראה כאילו זוהר יותר, כאילו חוגג את קסם מעשיה.

למחרת בבוקר, כשהשמש עלתה בשמים, הגיעה כרכרה מפוארת הרתומה לשמונה סוסים לבנים כדי להחזיר את הנסיך לממלכתו.
לצדו היה משרתו הנאמן, Henry, שאבל עמוקות על אדונו בשנים שהיה מכושף.
Henry כרך שלושה רצועות ברזל סביב לבו כדי למנוע ממנו להישבר מצער. אבל עכשיו, כשראה את נסיכו חופשי ושמח, הרצועות החלו להתרופף ולהישבר, אחת אחת, ומשחררות את שמחתו ותקוותו.

בזמן שהכרכרה נעה בממלכה, הנסיך והנסיכה הביטו בעולם סביבם בתחושת פלא. Henry, שרכב מאחוריהם, הרגיש את הרצועה האחרונה של הברזל סביב לבו נשברת בקול חזק. «מה הצליל הזה, Henry?» שאל הנסיך. «זה קול לבי שמתרפא, נסיכי,» ענה Henry בחיוך. «לבי, כמו שלך, עכשיו חופשי ומלא שמחה, כי אני רואה אותך מאושר ומסעך מושלם.» וכך המשיכו לרכוב, השמש שוקעת בעדינות מאחוריהם, ומשאירה שביל של אור ותקווה בעקבותיהם.
הם ידעו שהקסם האמיתי לא טמון רק בשבירת לחש, אלא באומץ להאמין בהבטחות, בכוח לקיים אותן, וביופי של גילוי הנפלא במקומות הכי בלתי צפויים.